משפט פלילי אי הרשעה אחרי ניהול הוכחות

משפט פלילי- אי הרשעה לאחר ניהול הוכחות

בפסק דין זה קרה מקרה נדיר ובו לאחר ניהול משפט הוכחות הסתיים התיק ללא הרשעה.
הנאשמים לוחמי מג"ב הואשמו בתקיפה בנסיבות מחמירות. הצדדים ניהלו דיון הוכחות מלא אשר נמשך כ- 4 שנים. בתום פרשת התביעה, לאור כמה מכשולים משפטיים אשר הקשו על זיכוי מוחלט. הגיעה מח"ש להסדר טיעון עם ב"כ הצדדים. כתב האישום יתוקן (ראו פס"ד לאופי התיקונים). לא היתה הסכמה לעניין העונש. הוסכם כי הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום המתוקן. מח"ש יטענו להרשעה ולעונש מאסר אשר יוגבל לריצוי בעבודות שירות. הנאשמים יטענו לאי הרשעה.

נאשם 1 לא נכנס להסדר ולאחר מכן כתב האישום כנגדו בוטל.

בית המשפט הרשיע את הנאשמים 2 ו- 4. לעניין נאשם 3 אשר יוצג ע"י עו"ד אביתר גולני, קיבל בית המשפט את טיעוני הסנגור וקבע שמדובר במקרה החריג ובו ניתן לא להרשיע את הנאשם.

פסק הדין.

החלטה

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, שתוקן בהמשך, ואשר ייחס להם עבירות כדלקמן:

לנאשמים 2 ו – 4 – תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן:"החוק").

לנאשם 3 – תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק.

וכך נטען בכתב האישום המתוקן:

בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שרתו הנאשמים כשוטרים במשמר הגבול.

בתאריך 02/03/03 עכב נאשם 2 יחד עם אחר חמישה בני מיעוטים, שעבדו באתר בניה בירושלים לצורך בדיקת זהותם.

נאשמים 3 ו – 4 שעברו במקום שמעו צעקות, הצטרפו לנאשם 2 ולאחר והכו בצוותא את הפועלים בין היתר, תוך שימוש באלות.

שוטרים שהוזעקו למקום – נעמדו בין הפועלים לבין הנאשמים בניסיון לגונן על הפועלים, אולם הנאשמים המשיכו להכות את הפועלים מעל לראשיהם של השוטרים, תוך שהם תוקפים אף את השוטרים.

כתוצאה ממעשי הנאשמים, נחבלו הפועלים והשוטרים. לאחד מבני המיעוטים (מתלונן 3) נגרם שטף דם ונפיחות בעין ימין וכן נפיחות במרפק שמאל, למתלונן 4 שריטה בצוואר, למתלונן 5 שריטות ונפיחות בצוואר קדמי ונפיחות בכף יד ימין.

לאחד השוטרים (מתלונן 6) – נפיחות בכף יד שמאל ונפיחות בעורף ולחברו (מתלונן 7) הושם סד גבס אחורי ברגל ימין.

במעשיהם המתוארים לעיל תקפו הנאשמים יחד את הפועלים והשוטרים שלא כדין וגרמו להם לחבלות של ממש.

מלכתחילה הובא תיק זה בפני כב' השופט כרמל, אלא שעם מינויו לבית המשפט המחוזי – הועבר התיק לדיון בפני.

בשל כפירת הנאשמים – נקבע התיק להבאת ראיות ועדים שונים נשמעו בפני.

בשלב מסוים ובשל מצב בריאותי והיעדרות ממושכת מעבודתי – הועבר התיק לדיון בפני סגנ' כב' השופטת ש.דותן ובהמשך הוחזר לדיון בפני, לא לפני שנערך ניסיון גישור.

בדיון שנתקיים בפני ביום 17/04/07 הודיעו הצדדים, כי הגיעו לכדי הסדר טיעון, לפיו יחזרו בהם מכפירתם, כתב האישום יתוקן, הם יודו במיוחס להם ויישלחו לקבלת תסקיר שירות מבחן, אשר יבחן בין היתר, את שאלת הרשעתם/אי הרשעתם וכאשר המאשימה הודיעה, כי תעתור להרשעתם ובעניינם של נאשמים 3 ו – 4 – תגביל עצמה לעבודות שירות.

בהחלטתי מאותו מועד אפשרתי לנאשמים לחזור בהם מכפירתם, קבעתי, כי ביצעו המיוחס להם בכתב האישום המתוקן והוריתי על קבלת תסקירי שירות מבחן.

שאלת הרשעתו או אי הרשעתו של הנאשם עלתה בפסקי דין שונים.

בע"פ 2513/03 מדינת ישראל נ. ויקטור שמש ואח' פדי נ(3), 682 נקבע כך:

" שורת הדין מחייבת, כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל.הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת, כאשר אין צדוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל.בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק."

יחד עם זאת, בנסיבות מסוימות יכול בית המשפט להימנע מהרשעה.

אלא שמדובר בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה- שאז ינקוט בית המשפט בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה.

עוד נקבע, כי ככל שהעבירה חמורה יותר או כאשר מדובר בשורת עבירות חמורות תהא הימנעות מהרשעה קשה יותר.

ראה לעניין זה-

בר"ע 432/85 גדעון רומנו נ. מדינת ישראל

ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל

ע"פ 1356/94 מדינת ישראל נ. ג'ורג' ואח'.

בע"פ 2083/96 (להלן:" הלכת כתב") הדגישה כבוד השופטת דורנר את תכליתם של סעיף 71א לחוק העונשין וסעיף 1 לפקודתה מבחן וקבעה, כי מדובר בתכלית שיקומית :

" המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על הרשעה מבלי לפגוע באופן המהותי בשיקולי הענישה האחרים…"

המשנה לנשיא, כבוד השופט ש. לוין פרט בהלכת כתב קווים מנחים להמנעות מהרשעה, אלא שלא רק שאין המדובר בקווים ממצים, אלא שעוד צויין, כי כנגד שיקולים שיקומיים יש להביא בחשבון גם שיקולים של אינטרס הצבור כאשר " הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדבידואלי על השיקולים שבאינטרס הצבור."

ומה בענייננו?

אין מחלוקת, כי כתב האישום המתוקן, על פניו, אינו מן הקלים.

הנאשמים נקטו אלימות, בהיותם לובשי מדים ותוך שימוש בכוחם ובסמכותם, בין היתר, תוך שימוש באלות ולא חדלו מכך אף כשהגיעו שוטרים, שניסו לחצוץ בינם לבין בני המיעוטים וכאשר אף שוטרים אלה נפגעו.

מובן, כי במסכת שכזו חרגו הנאשמים ממסגרת ה"מידתיות" שיכלו לטעון לה ואף נחלשת טענתם, כי פעלו כפי שפעלו משום שחשו מאוימים, שכן חשש זה ודאי שהועם עם בוא השוטרים למקום.

נבחן כעת את תסקירי שירות המבחן.

ככל שמדובר בנאשם 2 –

עסקינן בנאשם יליד שנת 1983, אשר בעברו הרשעות קודמות – בשנת 2005 הורשע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש משנת 2003, בנסיבות הדומות לאירוע הנדון בפני.

בשנת 2005 הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון משנת 2004.

בשנת 2006 הורשע בעבירה לפי פקודת הסמים שלא לצריכה עצמית משנת 2004.

בתיק הסמים נדון לעבודות שירות, כאשר מלכתחילה לא התמיד ורק בהמשך ניכר שיפור בהתנהלותו.

ככל שמדובר בעבירה נשוא התיק שבפני, הסביר הנאשם התנהגותו זו על רקע שירותו הצבאי כשוטר מג"ב, כאשר ראה באירוע מאבק כוחות בין שוטרי מג"ב לבין בני המיעוטים וציין, כי הפעיל כח סביר, מה גם שחש מאוים.

שירות המבחן התרשם, כי הנאשם, אשר חווה טראומה בילדותו אינו פתוח למעורבות טיפולית ומשכך ולאור העובדה, כי הנאשם כיום הנו נשוי ואב לילדה – המליץ, כי הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 150 שעות תוך שלא נמצאו נימוקים להימנע מהרשעתו בדין.

כזכור, הכלל הוא הרשעה והימנעות מהרשעה הנה החריג.

בנסיבותיו של נאשם זה – לא מצאתי בסיס להחלת החריג.

הנאשם כבר הורשע בעבר והימנעות מהרשעה בתיק זה – לא תועיל לו ולא תמנע פגיעה בשיקומו – ומשכך ואף לאור המיוחס לו, יש כאמור להרשיעו.

נאשם 3 –

נאשם זה יליד 1980. נשוי ואב לילד. עלה ארצה בצעירותו לבדו ולאחר סיום שירותו הצבאי התגייס למשטרה.

שירות המבחן התרשם, כי נאשם זה הנו בעל שליטה עצמית בדרך כלל ויכולות קוגניטיביות גבוהות וכן בעל שאיפות בתחום המקצועי.

הנאשם נטל אחריות על ביצוע העבירה והביע חרטה על מעשיו.

לטענתו, האירוע התרחש בשל שיקול דעת מוטעה מצדו, שכן סבר לחשוב, כי חבריו שכבר היו מצויים בעיצומה של תקרית, זקוקים לעזרה.

שירות המבחן התרשם, כי ניהול ההליך המשפטי היווה עבור הנאשם מסר חינוכי מרתיע.

שירות המבחן המליץ שלא להרשיע את הנאשם על מנת שלא לפגוע בתפקידו התעסוקתי ועוד המליץ על של"צ נרחב בהיקף של 250 שעות.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה, כי בעניינו של נאשם זה ניתן להימנע מהרשעה.

העבירה המיוחסת לנאשם זה בכתב האישום המתוקן הנה עבירת תקיפה סתם ומכאן, כי חלקו בכתב האישום היה פחות ואף לא מיוחסות לו אותן חבלות של ממש שנגרמו למתלוננים כמפורט בכתב האישום.

בנוסף, יש לציין, כי נאשם זה נעדר עבר פלילי וכי עתידו המקצועי עלול להיפגע ממש אם יורשע, שהרי הוא משרת כשוטר.

בנסיבותיו של נאשם זה, אני קובעת אפוא, כי ביצע את המיוחס לו בכתב האישום המתוקן ואני משיתה עליו של"צ בהיקף נרחב של 300 שעות, אשר יבוצע בהתאם לתוכנית שהותוותה לו על ידי שירות המבחן – כמקבל פניות בעמותת "ידיד" בירושלים.

תחילת ביצוע השל"צ – בתוך 60 יום.

ככל שיהא צורך בשינוי מקום ההשמה – כי אז יודיע על כך שירות המבחן לבית המשפט.

ובאשר לנאשם מס' 4 –

לנאשם זה, יליד 1983, אף הוא נשוי זה לא מכבר, יוחסה כאמור עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

נאשם זה אף הוא נעדר עבר פלילי.

הוא הביע חרטה על מעשיו והסבירם בכך שחש מאוים.

שירות המבחן התייחס אל החשש שהביע בפניו הנאשם באשר לדרכו המקצועית מקום בו יורשע – אלא, שלא הועלה כל עיסוק קונקרטי בו עוסק הנאשם כיום ואשר עלול להיפגע מעצם ההרשעה – אלא מדובר בעצם בחששו של כל נאשם העלול להיות מורשע בדין.

יוסף עוד, כי נאשם זה טען, כי כבר נענש עת הודח ממג"ב בעקבות אירוע זה, במיוחד כאשר שאף להמשיך ולשרת במסגרת זו.

שירות המבחן עצמו התקשה לבוא בהמלצה חד משמעית באשר לאי הרשעת נאשם זה.

הנה כי כן – יש לשקול בעניינו בין נסיבותיו של הנאשם הצעיר, נעדר העבר הפלילי, אשר מבקש למצוא את דרכו התעסוקתית, לבין חומרת המעשים שיוחסו לו.

לטעמי וכפי שכבר ציינתי – כתב האישום חמור.

הוא חמור לא רק משום שהנאשמים פעלו כפי שפעלו בהיותם לובשי מדים ותוך הפעלת כח ושררה – אלא משום שהמשיכו לנקוט אלימות גם כאשר כבר לא היו אמורים לחוש מאוימים כלל וכלל – באופן בלתי מידתי וכלפי אנשי חוק ותוך שהם גורמים חבלות של ממש כפי שפורט לעיל.

בשוקלי אפוא את ההלכה הנוהגת תוך יישומה על נאשם זה – באתי לכלל מסקנה, כי לאור חומרת המעשים כפי שפורט לעיל, לא ניתן להימנע מהרשעתו של נאשם זה.

ניתנה היום כ"ז בתשרי, תשס"ח (9 באוקטובר 2007) במעמד הצדדים.